הגבול, כך נדמה לפעמים, בשירי אהבה, בין המסירות של המשורר למושא אהבתו לאובססיביות קומפולסיבית או סתם למשהו לא בריא במיוחד הוא דק, דק מידי. וכשהשירים האלה מולחנים, אנשים מזמזמים לעצמם את המילים מבלי באמת לחשוב על תוכנן.
שתי דוגמאות עולות לי בראש, שתיהן של נתן אלתרמן (ואולי זה פשוט מלמד משהו על המשורר הספציפי הזה, ולא משהו יותר רחב מכך):
ב"
זמר
(
Read more... )